היסטוריה של מלחמת המדע עם התיאולוגיה בנצרות

היסטוריה של מלחמת המדע עם התיאולוגיה בנצרות
A History of the Warfare of Science with Theology in Christendom

מידע כללי
מאת	אנדרו דיקסון וייט
שפת המקור	אנגלית
סוגה	מסה
נושא	דת ומדע
הוצאה
הוצאה	אפלטון
מקום הוצאה	ניו יורק
תאריך הוצאה	1897

היסטוריה של מלחמת המדע עם התאולוגיה בנצרות (באנגלית: A History of the Warfare of Science with Theology in Christendom) הוא ספר עיון שפורסם בשני כרכים על ידי אנדרו דיקסון וייט, מייסד אוניברסיטת קורנל, בשנת 1896. וייט מתעד את האמנציפציה ההדרגתית של המדע מהתאולוגיה בתחומים שונים.

הספר עוסק בנושאים שונים, ביניהם המעבר מכישוף לכימיה ופיזיקה, "נפילת האדם" לעומת היסטוריה ואנתרופולוגיה ותיאור בריאת העולם לעומת גאולוגיה.

תוכן

פרק 1: מבריאה לאבולוציה

הפרשנות המילולית של ספר בראשית – הכוללת הכחשה של עצם קיומו של מוות ושל בעלי חיים שאינם מועילים לאדם לפני החטא הקדמון – מפנה את מקומה להכרה במספר העצום של מינים בעולם. למרות התנגדות של קארולוס לינאוס, ז'ורז' קיווייה ולואי אגאסי, רעיונות אבולוציוניים שונים, סללו את הדרך לתורת הברירה הטבעית שהוצעה בידי צ'ארלס דרווין ואלפרד ראסל וולאס. ההתנגדות התאולוגית הראשונית פינתה בהדרגה את מקומה לפשרה מצד רוב הכנסיות.

פרק 2: גאוגרפיה

הרעיונות על כדוריות הארץ של פיתגורס, אפלטון ואריסטו החליפו את ההשקפות הקדומות של הכשדים והמצרים, שראו את הארץ שטוחה. אבות הכנסייה תמכו ברעיון של "רקיע" מוצק מעל הארץ, רעיון שפותח בשלבים מוקדמים, אך בימי הביניים רובם כבר הלכו בעקבות אנשים שנחשבו כסמכות כמו תומאס אקווינס, שקיבלו את תפיסת הכדוריות. ירושלים נחשבה למרכז העולם, והסירוב להכיר בקיומם של אנטיפודים (אנשים החיים בצדו השני של העולם) הוביל רבים להניח כי הצד השני של העולם מכוסה כולו מים. ההתנגדות לרעיון האנטיפודים נמשכה מאות שנים גם אחרי מסעות פרדיננד מגלן, ותרמה להערכת חסר של גודל כדור הארץ – טעות שסייעה למעשה לכריסטופר קולומבוס. הרגש הדתי עודד את התפשטותם של האירופאים ברחבי העולם.

פרק 3: אסטרונומיה

על אף רעיונות קדומים יותר בעלי פרשנות מילולית, בעקבות תלמי אומצה התפיסה של יקום גיאוצנטרי (מרכזו בכדור הארץ), על ידי הכנסייה, תוך הוספת ספירה שמימית נייחת מעל לכוכבים וגיהנום מתחת לאדמה. במאה ה־16 ניקולאוס קופרניקוס ערער על השקפה זו, אך ספרו. "על הקפות כיפות השמיים", פורסם רק לאחר מותו, עם הקדמה שהציעה כי מדובר בהשערה בלבד. כאשר גלילאו השתמש בטלסקופ כדי להציג ראיות נוספות לדחיית המודל של תלמי (הירחים הגליליאניים), הוא נתקל בהתנגדות הן מצד קתולים והן מצד פרוטסטנטים. הוא נאלץ לחזור בו מתפיסתו כי השמש היא מרכז היקום. באנגליה נמשכו התקפות על הרעיון גם במאה ה־18. הכנסייה הקתולית לא קיבלה רשמית את עמדתו לפני המאה ה־19.

פרק 4: ממעשי ניסים וחזיונות לחוקי השמיים

שביטים, מטאורים וליקויי חמה וירח נחשבו לאורך רוב תקופותיהן של התרבויות הקדומות כסימני אזהרה מבשרים רעות. אף שבתקופה הנוצרית כבר הובנו הסברים טבעיים לליקויים, שביטים ומטאורים המשיכו להיתפס כאותות אזהרה בידי אישים כמו בדה ונרביליס, תומאס אקווינס ואחרים, ולא ניתן היה ליישבם עם תפיסות הספֵירות השמימיות. עד לסוף המאה ה־17 נעשו ניסיונות להרחיק הסברים אסטרונומיים לתופעות שביטים מתוכניות הלימודים באוניברסיטאות ומהטפות הכנסייה.

פרק 5: מבראשית לגאולוגיה

ניצני ההסברים היווניים הקדומים למאובנים לא זכו לכל תשומת לב בעולם הנוצרי עד ימי לאונרדו דה וינצ'י. אפילו באמצע המאה ה־18 נאלץ הרוזן דה בופון לחזור בו מאמיתות גאולוגיות פשוטות בלחץ הפקולטה לתאולוגיה של הסורבון. תורת הבריאה לא הותירה מקום לקיומם של בעלי חיים – ובפרט טורפים – לפני חטא אדם הראשון, ורוב התיאוריות הגאולוגיות סבבו סביב סיפור המבול. התקפות מצד אנשי דת על גאולוגים כגון ויליאם בקלנד, ויליאם קוניבר, והפרופסור אדם סדג'וויק נמשכו עד למאה ה־19, בטענה שגאולוגיה היא "נושא שאין לעסוק בו כחוק" ושהם "תוקפים את אמיתת אלוהים". בסופו של דבר באקלנד זנח את האמונה במעמדו המיוחד של המבול בהיסטוריה הגאולוגית, ותורת ה"אחידות" (uniformitarianism) של צ'ארלס לייל גברה על מתחרותיה. ב-1872, גילויו של ג'ורג' סמית כי סיפור המבול בבראשית הוא עיבוד למיתוסי מבול כשדיים קדומים (סיפור אותנפישתים מתוך עלילות גילגמש) סיים למעשה את רוב הניסיונות לשלב את סיפור המבול במדע.

פרק 6: קדמות האדם, אגיפטולוגיה ואשורולוגיה

ספרי התנ"ך שימשו במשך דורות כקנה מידה לקביעת קדמותו של האדם. ההערכה הרשמית של האפיפיור אורבנוס השמיני בשנת 1640 קבעה את בריאת האדם לשנת 5199 לפני הספירה, ואילו הבישוף אשר (Ussher) הציע בשנת 1650 את השנה 4004 לפני הספירה. עוד קודם לכן טען יוזף סקאליגר כי יש להתחשב גם בהיסטוריות של מצרים ובבל, ובמהלך המאה ה־18 נעשה קשה יותר ויותר לשלב את לוחות הזמנים שלהן במסגרת המקראית. במאה ה־19 הוערכה תקופת מלכותו של מנס, מלכה הראשון של מצרים, למעלה מ־3000 לפני הספירה — תקופה שכבר ייצגה ציוויליזציה מתקדמת, עם פירמידות, ספינקסים וידע אסטרונומי. מנתון היסטוריון מצרי-הלני קדום הציג רשימות מלכים מוקדמות אף יותר, המשתרעות על פני כ־24,000 שנה. חפירות של כלי חרס באזור ההצפות של הנילוס הצביעו על תיארוך של כ־11,000 שנה. תקופות אלה אושרו גם בממצאים מאשור ובבל.

פרק 7: קדמות האדם וארכאולוגיה פרהיסטורית

כבר מתקופות קדומות מצאו אנשים "אבני רעם" — אבנים מחוטבות שנבנו בתוך חומות בכשדים ונתלו על צווארי מתים במצרים. בימי הביניים נחשבו אבנים אלה לנשקים ששימשו במלחמה נגד השטן ב"מלחמת השמיים". בסוף המאה ה־16 ניסה מיכאל מרקטי להוכיח כי האבים הללו היו כלי נשק או עבודה של עמים קדומים, אך ממצאיו וממצאים דומים שהתגלו לאחר מכן זכו להתעלמות כמעט מוחלטת. רק בשנת 1847 פרסם בושֶה דֶה פֶּרְת את הכרך הראשון של "עתיקות קלטיות וקדומות למבול", שכלל תחריטים של חלק מאלפי הכלים שמצא סמוך לנהר הסום. בשנת 1861 הציג אדוארד לַארְטֶה ראיות לכך שבני אדם חיו לצד בעלי חיים שנכחדו מהתקופה הרביעונית (quaternary), ששרידיהם נשאו סימני חיתוך, ובהמשך גם הוכיח את קיומן של ציורי מערות בלֶה אֶזיֶה ובלָה מָדְלֵן. ממצאים נוספים אף הצביעו על האפשרות שבני אדם התקיימו כבר בתקופת השלישון (Tertiary period), והדגישו את "חוסר ההתאמה המוחלט בין הכרונולוגיה שבספרינו הקדושים ובין ממצאי המדע".

פרק 8: "נפילת האדם" והאנתרופולוגיה

התפיסה המקראית של בריאה מושלמת של האדם, ולאחריה הגירוש מגן עדן - מה שמכונה נפילת האדם, מקבילה לסיפורי "תור הזהב" בתרבויות רבות. לחלופין, הרעיון שהאדם עלה בהדרגה ממוצא נחות או פראי מופיע גם ביוון העתיקה, ובמיוחד אצל לוקרטיוס. גילויים של גולגולות קרו-מניון ואחרות העידו על התפתחות במבנה האדם. ממצאים בסקנדינביה ובמקומות נוספים הראו התקדמות מכלים מאבן לכלים מברונזה ואחר כך מברזל. גם מבנים פרהיסטוריים הצביעו על התפתחות דומה, והמסקנות התחזקו באמצעות אתנוגרפיה השוואתית. ניסיונות לערער על ממצאים אלו לא זכו לאמון רחב.

פרק 9: "נפילת האדם" ואתנולוגיה

מחקרים על קבוצות אנושיות המצויות בשלבים מוקדמים של התפתחות הראו דמיון רב לממצאים ארכאולוגיים מצריים או יהודיים, מה שמצביע על תהליך של התפתחות. לכך התנגדו כמה אנשי רוח ליברליים בדרך כלל, בהם הארכיבישוף וייטלי והדוכס מארגייל , שטענו כי העמים ה"ברבריים" אינם מבשרי התרבות אלא שרידים של עמים מתורבתים שדעכו.

פרק 10: "נפילת האדם" וההיסטוריה

ההיסטוריה מציגה מקרים רבים שבהם קבוצות חלשות שנדחקו לשולי החברה לא הידרדרו לברבריות, אלא הצליחו להתרומם גם בתנאים הקשים ביותר. ציוויליזציות אחרות שדעכו הוחלפו באחרות עשירות ומשגשגות יותר. לפיכך, אנתרופולוגיה ועוזרותיה — האתנולוגיה, הפילולוגיה וההיסטוריה — הוכיחו מעל לכל ספק את קיומה של התפתחות אנושית כלפי חברות אנושיות מורכבות יותר.

פרק 11: מ"שר כוח האוויר" למטאורולוגיה

תפיסותיה של הכנסייה הקדומה בנוגע למזג האוויר נסבו בעיקר סביב מושג ה"רקיע" המוצק שמעל הארץ – אם כמשטח שטוח ואם כספירה. כתבים רבים שיוחסו לבֵּדֶה תיארו את הרקיע כחומר העשוי קרח. אלברטוס מגנוס (אלברט הגדול) ניסה ליישב בין דעותיהם של אריסטו ואבות הכנסייה, אך לעיתים קרובות הושם הדגש על הסברים מקראיים – כגון הבטחת הקשת לנח – או על ייחוס סערות לפעולת שדים. אסונות טבע – שיטפונות, בצורות, ברקים – נחשבו לעונש ישיר מאלוהים על חטאי האדם, תפיסה שנשמרה עד המאה ה־18. אמונות תפלות חמורות במיוחד ייחסו את הסופות למכשפות, ועינויים נוראים שימשו ל"הודאות". רק לאחר ניסוי העפיפון של בנג'מין פרנקלין בשנת 1752 החלה האמונה בשדים כגורמי מזג אוויר להיעלם.

פרק 12: ממאגיה לכימיה ולפיזיקה

בעוד שבאימפריה הרומית נחשבה המאגיה לסבירה כל עוד שימשה למטרות ריפוי, הנצרות ראתה בה התערבות פעילה של השטן. הקיסר קונסטנטינוס הנהיג במהרה חוקים חמורים נגד מעשי כישוף ומכשפים, אף שלימים טען כי כוונתו הייתה רק נגד שימושים מרושעים. יורשיו לא שמרו על הבחנה זו, והרדיפות החריפו. בשנת 1317 פרסם האפיפיור יוחנן העשרים ושניים בולה נגד האלכימאים, שפגעה גם בניצני המדע הכימי. בשנת 1484 שחרר האפיפיור אינוקנטיוס השמיני את חוקרי האינקוויזיציה בגרמניה, מצוידים ב"פטיש המכשפות", כדי לענות ולהרוג גברים ונשים באשמת כשפים. הרפורמציה הדתית לא שינתה את המצב בהרבה: רוג'ר בייקון נחשב לאלכימאי תמים ומאמין באמונות טפלות; החברה המדעית של ג'מבטיסטה דלה פורטה פורקה בסוף המאה ה־16; ואפילו רוברט בויל הותקף בדרשות באוקספורד. ההתנגדות להוראת המדע נמשכה עד המאה ה־19.

פרק 13: מניסים לרפואה

תאוריות מוקדמות על רפואה

הקדוש המצרי אנטוניוס הגדול מוטרד בידי שדים. ציור של מרטין שונגאואר (1487–1488)

תחילת הפרק מתארת כיצד בתרבויות עתיקות ייחסו בני אדם מחלות להתערבות על-טבעית, בין אם לזעם של ישות טובה (דמויות כמו אלוהים) או לרוע של ישות רעה (שטן, שדים).

כיוון שסיבות המחלה מורכבות ודורשות מחקר מדעי ממושך להבנתן, בני האדם הקדמונים ייחסו את מחלותיהם לכוחות על-טבעיים שהם יכלו להבין, בעיקר בתקופות בהן חוקי טבע עדיין לא נודעו. בתרבויות רבות תואר קשר בין כוהני דת לבין רפואה. קשר זה מופיע אצל שבטים פרימיטיביים ברחבי העולם, וכן בתרבויות עתיקות: במצרים הכוהנים של אוסיריס ואיסיס טענו ליכולת לרפא מחלות, באשור הכוהנים של גיביל , ביוון הכוהנים של אסקלפיוס, וביהודה הכוהנים והנביאים של יהוה.

שדים נחשבו כגורם מחלה בתרבויות קדומות רבות כולל מצרים, הודו, סין, פרס, ומסופוטמיה. לפיכך טקסי גירוש שדים נחשב אמצעי ריפוי. בתנ"ך, מחלות רבות מיוחסות לזעם האל או לרוע של השטן. דוגמאות כוללות צרעת מרים ועוזיה, הפריחות של איוב, שלשול יהורם, היד הקמוצה של ירבעם, מחלתו הממיתה של אסא ועוד. בברית החדשה, ניתן למצוא דוגמאות נוספות לריפוי מחלות או גירוש שדים, כמו האישה "שנקשרה על ידי השטן", ריפוי אילם משד, וריפוי אדם "ששדיו הכניסוהו לאש"..

ביוון העתיקה, לצד אמונה בכוחות על-טבעיים הגורמים למחלה, החלו להופיע גם היסודות הראשונים של תיאוריה מדעית ברפואה. במאה ה-5 לפני הספירה, בתקופת ההשכלה של אסכולת סוקרטס פעל היפוקרטס, אחד מאבות הרפואה המודרנית. הוא ניתק את הרפואה מהאמונה באשפים על-טבעיים, פיתח חשיבה מדעית והניח את יסודות הרפואה על ניסיון, תצפית ושכל ישר. תורתו הועברה לבית הספר לרפואה של אלכסנדריה, שם פותחה הרפואה עוד יותר, בעיקר על ידי הרופילוס וארסיסטרטוס, שהחלו לבצע לימודי אנטומיה באמצעות נתיחה שלאחר המוות. כך החלו להחלש הדעות הקדומות שהתקיימו במשך אלפי שנים ואפשרו את פיתוח חקר הרפואה מאז ועד היום.

תפתחות אגדות ניסים בדמויות דתיות

הנצרות הביאה עמה בתי חולים ובתי מרפא בהשראת ישו המרפא. עם זאת, נוצרה נטייה להאדיר מעשי ריפוי רגילים ולתארם בדיעבד כנסים, כפי שקרה במקרה של הקדוש פרנסיס קסביאר.

לאורך ההיסטוריה האנושית התפתחו אגדות על ניסים סביב חייהם של דמויות דתיות, כמו קדושים בנצרות. לפי גישה ביקורתית מודרנית, תופעה זו משקפת תהליך תרבותי: ככל שדמות זוכה להערצה עמוקה יותר, כך מתרבות סביבה מסורות על כוחות על-טבעיים. עם הזמן, וככל שמתבססת תפיסה מדעית של חוקי הטבע וביקורת מקורות היסטורית, סיפורי הניסים נוטים להצטמצם או להיתפס כמיתולוגיים. עם זאת, יש הכרה בכך שאישים כריזמטיים עשויים לחולל שינוי ממשי במצבם הנפשי או הגופני של מאמיניהם, גם ללא הסבר על-טבעי לדוגמה אפקט פלצבו.

פרנסיסקו חאווייר, שנים רבות לאחר מותו החלו לייחס לו ביצוע מעשי ניסים, שהוא עצמו או אנשי תקופתו לא כתבו עליהם כלל

כמקרה מבחן מובא חייו של פרנסיסקו חאווייר, מן הדמויות המרכזיות במסדר הישועים. חאווייר, אציל ספרדי ופרופסור בפריז, ויתר על קריירה אקדמית מבטיחה ויצא כמיסיונר למזרח הרחוק. במשך כשתים-עשרה שנים פעל בהודו וביפן, כשהוא עובר מכפר לכפר ומלמד את עיקרי הנצרות, עד מותו בשנת 1552. סביב דמותו, כמו סביב קדושים רבים אחרים, נוצרה ספרות עשירה של "ניסים".

במהלך שנותיו כמיסיונר כתב מספר רב של מכתבים מפורטים, אשר נשמרו ולאחר מכן פורסמו; ואלה, יחד עם מכתביהם של בני תקופתו, מציגים בבירור את כל מאפייני חייו. בשום מקום במכתביו שלו או במסמך בן זמנו לא מופיע תיאור של נס שחולל. לכל היותר, התרחשו שניים או שלושה מקרים במהלך כל חייו, שנדרשת אמונה יוקדת כדי להציגם כהתערבות אלוהית. למשל במסע באירופה הוא חצה נהר עם שגריר אחד המשרתים נקלע למים עמוקים והיה בסכנת טביעה. השגריר התפלל בלהט רב, המשרת נאבק ויצא מהזרם. תוך 60 שנה לאחר מותו הגדילו ביוגפרים שונים את המקרה ל"נס". במקום שהשגריר יתפלל מסופר שהוא עצמו התפלל. אצל כותבים מאוחרים יותר, חאווייר מתואר כמרים את הסוס ורוכבו מן הזרם במעשה על־טבעי ברור.

במכתביו של חאווייר אין כל אזכור לניסים במובנם הרגיל, אף שהוא מתאר בפירוט רב את פעילותו ומדווח בלהיטות על כל מה שראה בו סימן לעידוד או לחסד אלוהי. גם בהתכתבויות של עמיתיו המיסיונרים אין אזכור לניסים שחולל. אוספי מכתבים ישועיים מן התקופה, ובהם הקובץ שפרסם עמנואל אקוסטה כעשרים שנה לאחר מותו, אינם כוללים כל תיעוד עכשווי של נס שביצע, דבר המצביע על כך שסיפורי הניסים יוחסו לו רק בשלב מאוחר יותר. בשנת 1562 נשא יוליוס גבריאל אאוגובינוס (Julius Gabriel Eugubinus) נאום חגיגי על מצבתו בפני נציגי האפיפיור ואבות מועצת טרנטו. אף שהזכיר סימנים רבים לחסד אלוהי, הוא לא הזכיר כלל את ריבוי הניסים שיוחסו לפי האגדות לחאווייר מאוחר יותר.

בשנת 1622 התקיימו ברומא הליכי הקנוניזציה של פרנסיסקו חאווייר. הקרדינל מונטה, בנאומו בפני האפיפיור גרגוריוס החמישה־עשר, ציין עשרה ניסים עיקריים שביצע חאווייר לכאורה, כולל הפיכת מי ים למים מתוקים, ריפוי חולים, החייאת מתים, החזרת סירה אבודה, התרוממות גופנית, גרימת רעידת אדמה לעיר חילונית, ואפילו סיפור מוזר שבו סרטן השיב לו צלב שאבד בים. כמו כן הוזכרו נס שבוצעו לאחר מותו, כגון מנורות ממולאות במים קדושים שדלקו כאילו היו שמן. לאחר ההכרזה כקדוש הופיעו ביוגרפיות רבות, שכל אחת מהן הגדילה את מספר הניסים והעצימה אותם. לדוגמה, סיפור על קופת כסף שבו חאווייר החזיר מפתח מבלי לקחת כסף – בסיפורים מאוחרים יותר הפך לניסי פלאי עם הבטחה שהקופה תישאר תמיד מלאה. בשנת 1682, 130 לאחר מותו של חאווייר, פרסם האב בוהור (Father Bouhours) ביוגרפיה קלאסית, שבה ריבוי הניסים הוגדל עוד יותר: מספר ההחייאות, אספקת המים, דגיגים פלאיים והתרוממויות (טרנספיגורציות) גדלו משמעותית לעומת הסיפורים הקודמים, והניסים שהופיעו במקורות מוקדמים במידה מועטה, הופיעו כעת כמות גדולה יותר ובעוצמה חזקה יותר.

בביוגרפיות המאוחרות של חאווייר נוצרה אגדה שהוא דיבר יפנית ושפות שבטיות באופן מושלם, אך עדויותיו שלו, מכתבי חבריו ודברי האב אקוסטה מראים שהשפות היו קשות לו, ולימודן דרש מאמץ רב. חוקרים מודרניים רואים בכך דוגמה לאופן שבו מתגבשות מסורות של ניסים סביב דמויות כריזמטיות, כחלק מהתהליך הרחב של עיצוב זיכרון דתי והיסטורי.

בשלבים מאוחרים יותר צמח "תעשיית הריפוי הקדוש" סביב שרידים קדושים והאמונה ב"מגע המלכותי". במשך שנים רבות נחשבה הנתיחה שלאחר המוות לחילול קודש, והכירורגיה נחשבה למקצוע בזוי. עד המאה ה־14 היו אלה בעיקר רופאים יהודים ומוסלמים שקידמו את רעיונות ההיגיינה, בעוד שטיפולים פיזיים נחשדו לעיתים כמעשי כישף. כאשר אנדריאס וסאליוס החל להוביל גישות מדעיות חדשות במאה ה־16, רבים באנשי הכנסייה דבקו בדעותיו המיושנות של גלנוס. במאות ה־18 וה־19 נמתחה התנגדות דתית נרחבת לרעיון ההתחסנות.

פרק 14: מפֶּטיש להיגיינה

מגפות היו תכופות בימי הביניים, אך התפשטה אמונה שלפיה ניקיון הוא סימן לגאווה ואילו לכלוך מעיד על ענווה. כתוצאה מכך, רבים מהקדושים הנערצים נמנעו מרחצה במשך שנים. מאחר ששרידים קדושים נחשבו לתרופות, התעשרה הכנסייה דווקא בתקופות של מגפה. במאה ה־16 הוטלה אשמת המחלות לעיתים קרובות על כופרים ומכשפות, שעונו באכזריות. רק במאה ה־19 הונהגו באופן נרחב עקרונות ההיגיינה המדעית.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של מלחמת המדע עם התיאולוגיה בנצרות בוויקישיתוף

• היסטוריה של מלחמת המדע עם התיאולוגיה בנצרות, פרויקט גוטנברג