מאכל לאומי
מאכל לאומי הוא מאכל הנתפס כטיפוסי וכאופייני ללאום, קבוצה אתנית או אזור גאוגרפי מוגדר, ומזוהה באופן מובהק עם בני מוצא זה. על פי רוב, אין מדובר בהגדרה רשמית (אף שישנן מדינות המגדירות מאכל לאומי בחקיקה רשמית), אלא בהשקפתם של בני אותו מוצא או אחרים המתבוננים מבחוץ בתרבותם, ורואים במאכל מסוים מכנה משותף לאותה קבוצת אנשים ולעיתים סמל לתרבותם. באופן דומה ל"מאכל לאומי", קיימים גם "משקאות לאומיים" המזוהים במובהק עם לאום או מוצא מוגדר.
אוכל ולאומיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]השימוש במונח "מאכל לאומי", יחד עם "מטבח לאומי", רווח החל מן המאה ה-19, עם התפשטות הרעיון של מדינות הלאום באירופה. הגדרתם של לאומים התבססה במידה רבה, בצד מקורות אתניים וגאוגרפיים, על מאפיינים תרבותיים שניתן לייחסם קולקטיבית לקבוצת אנשים רחבה, כגון שפה ומנהגים – ובכללם מנהגי בישול ואכילה. התפתחות של תנועת הגירה מסיבית בין הלאומים השונים, כמו גם התפתחותה של תנועת התיירות הבינלאומית במהלך המאה ה-20, חיזקו תפיסות ותדמיות של מאכלים מסוימים וזיהוים עם מדינות ולאומים.
בצד השימוש במאכל לאומי כסמל חיובי המגדיר קבוצת אנשים סביב אלמנט שגאוותם בו, התפתח גם שימוש במאכלים לאומיים כסטיגמה שלילית שמדביקים בני לאום אחד על זולתם בהתייחסות מזלזלת. דוגמה לכך ניתן לראות בכינוי "צפרדעים" (Frogs) שנוקטים בו אנגלים כלפי צרפתים, על שום נוהגם לבשל ולאכול בעלי חיים הנחשבים כדוחים בתרבויות אחרות, או כינוי הגנאי "קראוט" (Kraut - כרוב הגינה) שהצמידו לגרמנים בשל נוהגם, שלאנגלים נראה בזוי, לאכול כרוב חמוץ. בקרב גרמנים ואוסטרים מקובל לכנות איטלקים, בזלזול, "זוללי ספגטי" (Spagettifressern). על כן, יש הרואים בשלילה התייחסות למושג "מאכל לאומי" ורואים בו משום "לאומנות קולינרית"[1](הקישור אינו פעיל). חוקרי גסטרונומיה וקולינריה מצביעים על כך שרווחות טעויות רבות בהגדרת מאכלים לאומיים, וזיהוים עם לאום זה או אחר מתבסס במקרים רבים על סטריאוטיפים בלתי מבוססים ועל בורות[2](הקישור אינו פעיל).
מאכל מסוים יכול להיחשב ל"מאכל לאומי" במטבחים שונים. לעיתים, בתוך אותה מדינה, באזורים שונים או בקרב קבוצות אתניות שונות יהיו מאכלים אזוריים שונים שיזכו לכינוי "מאכל לאומי". כך למשל - בעוד שהרושטי נחשב למאכל הלאומי בקרב התושבים המתגוררים באזורים הדוברים גרמנית של שווייץ, הפונדו נחשב למאכל הלאומי בקרב התושבים המתגוררים באזורים הדוברים צרפתית של שווייץ. בירה נחשבת המשקה הלאומי הן בקרב תושבי גרמניה, הן בקרב תושבי בריטניה והן בקרב תושבי הולנד, כמו גם מדינות רבות אחרות; וודקה נחשבת למשקה הלאומי בקרב תושבי רוסיה, פולין, פינלנד ושוודיה.
כאשר בני לאומים שונים טוענים להיותם המקור האמיתי של אותו מאכל לאומי, עלולה להתפתח ביניהם יריבות על רקע זה. לבנונים שזעמו על תחושת הבעלות של ישראלים כלפי חומוס, לא השלימו עם העובדה שלספר השיאים של גינס נכנסה צלחת החומוס הכבדה והגדולה ביותר במשקל 400 ק"ג ובקוטר 4 מטרים. כך אירע שאיגוד התעשיינים הלבנונים ארגן את הכנתה של צלחת חומוס כבדה יותר.
המאכל הלאומי של ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לישראל אין מאכל לאומי רשמי אבל ישראלים רבים רואים בפלאפל בפיתה את המאכל הלאומי[3]. הפלאפל בפיתה מוגש בליווי סלט ישראלי, טחינה, צ'יפס וירקות מוחמצים. הפלאפל בפיתה זכה לפופולריות בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, שנות החמישים, בזכות העולים מתימן, אף שלא היה זה מאכל אופייני בארץ מוצאם. הם היו הראשונים שהחלו להגיש את הפלאפל בתוך פיתה עם סלט ישראלי[4]. מאמר בעיתון היהודי "The Palestine Post" מ-19 באוקטובר 1939 הוא האזכור הראשון לפלאפלים המוגשים בפיתות[5].
כשם שיש מחלוקת אם קיים מטבח ישראלי, כך ישנה מחלוקת מהו המאכל הלאומי של ישראל. סקרים שנערכים מראים כי דעת הקהל הישראלית נוטה להתייחס לפלאפל ולעיתים גם לחומוס כאל מאכל לאומי. מקורם של שני מאכלים אלה במטבחים מקומיים באזור המזרח התיכון איפשרה את קבלתם כמאכלים לאומיים, שכן שני אלו לא היו חקוקים בתודעה הישראלית כבעלי קישור מובהק לקבוצה אתנית מסוימת, זאת כאשר הקישור המקובל בהקשר זה מתייחס בראש וראשונה למסורת הקולינרית המזרח-אירופאית ומולה למסורת הקולינרית ה'מזרחית'. או, במילים אחרות, יש להניח כי מאכל לאומי המקושר למסורת קולינרית של קבוצה אתנית מסוימת היה מעורר התנגדות אצל קבוצות אחרות.
"שיר הפלאפל", של להקת איילון משנות ה-50 (מילים: דן אלמגור) מדגים את דעת הקהל בישראל על מאכל זה, ואת יחס הישראלים למאכלים לאומיים אחרים.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מחקר מאוניברסיטת בן-גוריון על התרבות הישראלית - בין היתר דן בהיות הפלאפל המאכל הלאומי הישראלי (הקישור אינו פעיל)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ http://www.modernpolitics.at/de/zeit_schritt/8/kochtopf.htm Über die identitätsstiftenden Chancen eines gesamteuropäischen Hedonismus und die Wiederentdeckung des Autochthonen. Von Christoph Wagner
- ↑ http://www.newstatesman.com/200601230017 Patrick West, We didn't invent fish and chips
- ↑ Claudia Roden, The Book of Jewish Food: An Odyssey from Samarkand to New York, New York, Knopf, 1997, 688 p. (ISBN 0-394-53258-9), p. 273.
- ↑ Israeli Soul: Easy, Essential, Delicious. Michael Solomonov, Steven Cook. Page 23
- ↑ Encyclopedia of Jewish Food, Gil Marks, HMH, 2010
