לדלג לתוכן

אן קרסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אן קרסון
Anne Carson
Image
לידה 21 ביוני 1950 (בת 76)
טורונטו, קנדה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה קנדהקנדה קנדה
מקום מגורים ניו יורק עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
פרסים והוקרה
  • פרס לנן לספרות (1996)
  • פרס פן לשירה מתורגמת (2010)
  • פרס ברלין (2007)
  • פרס גריפין לשירה (2014)
  • Zbigniew Herbert International Literary Award (2025)
  • פרס נסיך אסטוריאס לספרות (2020)
  • פרס נובל לספרות (2026)
  • A.-M.-Klein Prize for Poetry (2001)
  • פרס גריפין לשירה (2001)
  • A.-M.-Klein Prize for Poetry (1996)
  • פרס טי אס אליוט (2001)
  • מלגת גוגנהיים (1998)
  • עמיתי מקארתור (2000)
  • A.-M.-Klein Prize for Poetry (1998)
  • חבר במסדר קנדה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית Image

אן קרסון (באנגלית: Anne Carson, נולדה ב-21 ביוני 1950) היא משוררת, מסאית, מתרגמת וחוקרת ספרות קלאסית קנדית, זוכת פרס נובל לספרות לשנת 2026.

השכלה וקריירה מוקדמת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אן קרסון נולדה בטורונטו, בפרובינציית אונטריו שבקנדה.[1]

קרסון קיבלה את התשוקה לכתיבה ממורה ללטינית בבית הספר התיכון, שהסכים ללמד אותה יוונית עתיקה.[2] היא החלה את דרכה בלמידה וחקירה של תרבות הלניסטית, מה שמשפיע על עבודותיה עד היום. קרסון למדה באוניברסיטת טורונטו את תאריה האקדמיים בלימודים קלאסיים, אך עזבה את האוניברסיטה וחזרה פעמיים לפני שסיימה את התואר הראשון. היא לימדה במוסדות אקדמיים רבים ברחבי קנדה וארצות הברית, כולל אוניברסיטת אמורי, קולג' האומנויות של קליפורניה, אוניברסיטת פרינסטון ואוניברסיטת מקגיל.

ספרה הראשון של קרסון, "ארוס המר-מתוק: מסה" (Eros the Bittersweet: an Essay), שהתפרסם בשנת 1986[1], פתח את הדלת לספרים רבים שפרסמה במהלך שנות התשעים: "שיחות קצרות" (Short Talks), "אלות ונשים חכמות" (Goddesses and Wise Women), "מים פשוטים: חיבורים ושירה" (Plainwater: Essays and Poetry), "זכוכית, אירוניה & אלוהים" (Glass, Irony & God), "אוטוביוגרפיה של אדום: נובלה בשורות-שיר" (Autobiography of Red: a Novel in Verse), ו"כלכלה של הלא-אבודים" (Economy of the Unlost), שהיה ספר ביקורת.

שנות האלפיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2000 פרסמה קרסון את ספרה "גברים בשעותיהם החופשיות" (Men in the Off Hours), שצבר פופולריות רבה בקרב הציבור. ספר זה כולל סוגות ספרותיות שונות: שירה, פרוזה ואף תסריטים לסדרת טלוויזיה. הוא היה מועמד לפרס ת"ס אליוט לשירה בבריטניה, מועמד לפרס המושל הכללי בקנדה, וזכה בפרס גריפין לשירה. את "גברים בשעותיהם החופשיות" פותחת קרסון עם הבעת דעה על "תולדות המלחמה הפלופונסית" של תוקידידס.[3] ספר זה היה פורץ דרך, הפך לנקודת מפנה בקריירה הספרותית שלה, ונעשה לאחד מספריה הפופולריים ביותר.

ספרה "יופיו של הבעל" (The Beauty of the Husband), ככל הנראה יצירתה המפורסמת ביותר של קרסון, התפרסם בשנה 2001 ועסק בסבלה של אישה שתשומת לבה סובבת סביב האופי הפלרטטן של בעלה.[4] ספר זה קיבל אף הוא שבחים רבים וביקורות חיוביות. יצירה זאת מתקשרת גם לדברים אחרים שכתבה קרסון, למשל "חיבור הזכוכית" (The Glass Essay) מתוך "זכוכית, אירוניה ואלוהים" שכתבה מספר שנים לפני כן, העוסק בדובר או דוברת המחלימים מנישואים שליליים.

בשנת 2005 פרסמה קרסון את "התפוררות: שירה, מסות, אופרה" (Decreation: Poetry, Essays, Opera), בו הציגה את דעותיה ותהיותיה על יכולותיו ורצונותיו של האדם באשר לכל סוג של אהבה - רומנטית, רוחנית ובין בני משפחה.[3]

עבודותיה האחרונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2010 פרסמה קרסון את "נוקס" (Nox), המתייחס לאלת הלילה הרומית ניקס, כמחווה פואטית לאחיה, מייקל, שמת באופן פתאומי בקופנהגן עשר שנים לפני כן. הספר מהווה מעין הספד לאחיה המת.[5] "נוקס" אף מכיל תמונות ומכתבים בינה לבינו. הספר נפתח בציטוט של המשורר הרומי קטולוס, מתוך השיר "שיר 101", בו הוא מתאבל על אובדן אחיו.

בשנת 2013 פרסמה קרסון את "קובץ אדום" (Red Doc), ספר ההמשך של "אוטוביוגרפיה של אדום". אם "אוטוביוגרפיה של אדום" מתייחס לשנות הנעורים המאוחרות של גרייסון – הדמות הראשית – והתקדמותו לגיל בגרות, "קובץ אדום" מתעסק בהתמודדותו עם היותו אדם מבוגר ועצמאי. הספר זכה בפרס גריפין לשירה בשנת 2010.

נושאי כתיבתה וסגנונותיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב ספריה של אן קרסון - ביניהם "גברים בשעותיהם החופשיות", "יופיו של הבעל" ו"ארוס המר-מתוק: חיבור" - מתמודדים עם שאלות הקשורות לטבע האדם ויחסו לאהבה: את מה ומי האדם אוהב, כיצד, באיזה אהבה הוא חושק וכיצד הוא רוצה להשיג אותה.

הכתיבה של קרסון כוללת סגנונות רבים, המיוצגים לעיתים בתוך אותו ספר, כמו בספר "גברים בשעותיהם החופשיות". קרסון אף כותבת שירה המדוברת לציורים, למשל שיר שכתבה על המונה ליזה (מתוך "שיחות קצרות" שפרסמה בתחילת דרכה), בו היא מציינת כי היא תעלומה מבחינתה.[6]

ועדת פרס נובל לספרות, בו זכתה ב-2026, ציינה את "מכלול יצירתה הנועז והחדשני, אשר יצר צורות חדשות לספרות העכשווית מתוך דיאלוג שובב עם המסורת הקלאסית".[7]

פרסים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • הפרסים הספרותיים של לאנן (Lannan Literary Award), 1996
  • פרס פושקארט (Pushcart Prize), 1997
  • מלגת גוגנהיים, 1998
  • עמיתי מקארתור (MacArthur Fellowship), 2000
  • פרס גריפין לשירה (Griffin Poetry Prize), 2001, על "גברים בשעותיהם החופשיות"
  • פרס ת"ס אליוט (T. S. Eliot Prize), 2001, על "יופיו של הבעל"
  • פרס פן לשירה בתרגום (PEN Prize for Poetry in Translation), 2010
  • פרס גריפין לשירה (Griffin Poetry Prize), 2010, על "קובץ אדום"[3]
  • פרס נסיך אסטוריאס לספרות (2020)[8]
  • פרס נובל לספרות (2026)[9]

ספרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • "ארוס המר-מתוק" (Eros the Bittersweet), 1986
  • "זכוכית, אירוניה & אלוהים" (Glass, Irony & God), 1992
  • "שיחות קצרות" (Short Talks), 1992
  • "אלות & נשים חכמות: הספרות של רוחניות פמיניסטית" (Goddesses & Wise Women: the Literature of Feminist Spirituality 1980-1902), 1992
  • "מים פשוטים" (Plainwater), 1995
  • "אוטוביוגרפיה של אדום: נובלה בשורות-שיר" (Autobigraphy of Red: a Novel in Verse), 1998
  • "כלכלה של הלא-אבודים: קריאת סימונידס עם פול צלאן" (Economy of the Unlost: Reading Simonides with Paul Celan), 1999
  • "גברים בשעותיהם החופשיות" (Men in the Off Hours), 2000
  • "אלקטרה" (Electra), 2001; תרגום
  • "יופיו של הבעל: חיבור בדיוני בעשרים ותשעה צעדי טנגו" (The Beauty of the Husband: a Fictional Essay in 29 Tangos), 2001
  • "אם לא, חורף: מסגרות של סאפו" (If Not, Winter: Fragments of Sappho), 2001
  • "התפוררות: שירה, חיבורים, אופרה" (Decreation: Poetry, Essays, Opera), 2005
  • "שיעורים באבל: ארבעה מחזות מאת אוריפידס" (Grief Lessons: Four Plays by Euripides), 2006
  • "אורסטיאה" (An Oresteia), 2006
  • "נוקס" (Nox), 2010
  • "אנטיגוניק" (Antigonick), 2012
  • "קובץ אדום" (Red Doc), 2013
  • "האימון האלברטני" (The Albertine Workout), 2014
  • "לאו דווקא" (Nay Rather), 2014
  • "לצוף" (Float), 2016
  • "בקאי" (Bekkhai), 2018

אף אחד מספריה של אן קרסון לא תורגם לעברית.[9] מספר שירים שלה פורסמו בתרגום לעברית של רינה ז'אן ברוך בכתב העת "עתון 77" בשנים 2017–2018.[10][11]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Image אן קרסון, ברשת החברתית Goodreads
  • אן קרסון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
זוכי פרס נובל לספרות
1901–1925 פרידום (1901) • מומזן (1902) • ביירנסון (1903) • אצ'גראי, מיסטרל (1904) • סנקביץ' (1905) • קרדוצ'י (1906) • קיפלינג (1907) • אויקן (1908) • לגרלף (1909) • הייזה (1910) • מטרלינק (1911) • האופטמן (1912) • טאגור (1913) • לא חולק (1914) • רולן (1915) • היידנסטם (1916) • גילרופ, ה. פונטופידן (1917) • לא חולק (1918) • שפיטלר (1919) • האמסון (1920) • פרנס (1921) • בנאבנטה (1922) • ייטס (1923) • ריימונט (1924) • שו (1925) Image
1926–1950 דלדה (1926) • ברגסון (1927) • אונדסט (1928) • מאן (1929) • לואיס (1930) • קרלפלט (1931) • גולסוורתי (1932) • בונין (1933) • פיראנדלו (1934) • לא חולק (1935) • או'ניל (1936) • גאר (1937) • בק (1938) • סילנפא (1939) • לא חולק (1940–1943) • ינסן (1944) • מיסטרל (1945) • הסה (1946) • ז'יד (1947) • אליוט (1948) • פוקנר (1949) • ראסל (1950)
1951–1975 לגרקוויסט (1951) • מוריאק (1952) • צ'רצ'יל (1953) • המינגוויי (1954) • לכסנס (1955) • חימנס (1956) • קאמי (1957) • פסטרנק (1958) • קווזימודו (1959) • פרס (1960) • אנדריץ' (1961) • סטיינבק (1962) • ספריס (1963) • סארטר (1964) • שולוחוב (1965) • עגנון, זק"ש (1966) • אסטוריאס (1967) • קאוובטה (1968) • בקט (1969) • סולז'ניצין (1970) • נרודה (1971) • בל (1972) • וייט (1973) • יונסון, מרטינסון (1974) • מונטאלה (1975)
1976–2000 בלו (1976) • אליכסנדרה (1977) • בשביס-זינגר (1978) • אליטיס (1979) • מילוש (1980) • קנטי (1981) • גארסיה מארקס (1982) • גולדינג (1983) • סייפרט (1984) • סימון (1985) • סויינקה (1986) • ברודסקי (1987) • מחפוז (1988) • סלה (1989) • פס (1990) • גורדימר (1991) • וואלקוט (1992) • מוריסון (1993) • אואה (1994) • היני (1995) • שימבורסקה (1996) • פו (1997) • סאראמאגו (1998) • גראס (1999) • שינג'יאן (2000)
2001–2025 נייפול (2001) • קרטס (2002) • קוטזי (2003) • ילינק (2004) • פינטר (2005) • פאמוק (2006) • לסינג (2007) • לה קלזיו (2008) • מילר (2009) • ורגס יוסה (2010) • טראנסטרמר (2011) • מו (2012) • מונרו (2013) • מודיאנו (2014) • אלכסייביץ' (2015) • דילן (2016) • אישיגורו (2017) • טוקרצ'וק (2018) • הנדקה (2019) • גליק (2020) • גורנה (2021) • ארנו (2022) • פוסה (2023) • האן (2024) • קרסנהורקאי (2025)
2026–ואילך קרסון (2026)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אן_קרסון&oldid=44052090"