לדלג לתוכן

רוברט סולו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רוברט סולו
Robert Merton Solow
Image
לידה 23 באוגוסט 1924
ברוקלין, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 21 בדצמבר 2023 (בגיל 99)
לקסינגטון, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי מקרו-כלכלה, כלכלה, צמיחה כלכלית עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
מנחה לדוקטורט וסילי לאונטיף עריכת הנתון בוויקינתונים
תלמידי דוקטורט Francis M. Bator, Hanaa Kheir-El-Din, Sanjit Bose, Anthony J. Blackburn, Harry Grubert, Harvey Earl Lapan, Steven D. Beggs, Jonathan R. Kesselman, Rafael Lusky, Fred D. Arditti, Vincent D. Taylor, Marian Krzyzaniak, Louis Lefeber, Michael H. Spiro, Simone Clemhout, Leon Wegge, Edward D. Kalachek, William Nichols Talmers, אלכס צוקרמן, Philip Musgrove, Stacey Tevlin, Martina Copelman, Daniel Raff, Beth Anne Wilson, Sanghoon Ahn, Kobsak Pootrakool, Takahiro Miyao, Frederik Huizinga, Judy Wachtenheim, Turgay Osman Özkan, Samuel L. Myers, Margaret Claire Agnew, Lynn Elaine Browne, Marc Joshua Lonoff, Nathan B. Forrester, Maha Ibrahim, Barbara Dianne Pauls, Charlie Bean, איתן ששינסקי, ג'ורג' אקרלוף, Arjun Kumar Sengupta, ג'וזף שטיגליץ, Robert Hall, Robert J. Gordon, ויליאם נורדהאוס, Martin Weitzman, Michael D. Intriligator, George Perry, Ronald W. Jones, Alain Enthoven, פיטר דיאמונד, Herbert Mohring, Harvey M. Wagner, Ronald Findlay, Peter Berck, Avinash Dixit, Alan Blinder, Mario Baldassarri, הלברט וייט, Glenn Loury, Robert D. Cairns, Malcolm Galatin, Arnold Kling, Ray Fair, Arthur Robson, Meir Kohn, Robert Pindyck, Vittorio Corbo, Steven Shavell, Jeremy Siegel, John G. Riley, Katsuhito Iwai, Koen Vermeylen עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית Image
Image
רוברט סולו מקבל את המדליה הלאומית למדעים מנשיא ארצות הברית, ביל קלינטון (1999)

רוברט מרטון סולואנגלית: Robert Merton Solow; 23 באוגוסט 192421 בדצמבר 2023) היה כלכלן-מקרו אמריקאי יהודי שנודע בעיקר בזכות חקר הצמיחה הכלכלית, זוכה פרס נובל לכלכלה ב-1987.

רוברט סולו נולד בברוקלין, ניו יורק. ב-1940, בגיל 16, החל את לימודיו באוניברסיטת הרווארד לאחר שזכה במלגה. הוא למד סוציולוגיה, אנתרופולוגיה וכלכלה במשך שנתיים אך משמלאו לו שמונה עשרה שנים, החליט להתגייס לצבא. הימים היו ימי מלחמת העולם השנייה וסולו הוצב בצפון אפריקה ולאחר מכן באיטליה ושוחרר באוגוסט 1945.

לאחר שחזר לארצות הברית נישא ושב להרווארד, הפעם כדי להתמקד בכלכלה. מורו היה וסילי לאונטיף, בעצמו זוכה פרס נובל לכלכלה. ב-1951 השלים את עבודת הדוקטורט שלו ובמקביל לכהונה קצרה כמרצה באוניברסיטת קולומביה, הצטרף לסגל המחלקה המפורסמת לכלכלה של MIT – מוסד אשר היה ביתו מאז עד פרישתו ב-1995.

פרט לעבודתו המדעית, התנסה גם בכלכלה מעשית כשהיה חבר במועצה המייעצת לנשיא קנדי בין 1961 ל-1963.

ב-1987 זכה בפרס נובל לכלכלה על "תרומתו לתאוריה של צמיחה כלכלית". בשנות ה-2000 הפך מבקר של המודל הנאו קלאסי אותו עזר ליצור.[1]

סולו נפטר ב-21 בדצמבר 2023.

תרומתו לכלכלה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-50 וה-60 פיתח סולו מודל של צמיחה כלכלית, שמקובל לראותו כמודל הנאו קלאסי של הצמיחה. העבודה התאורטית מציגה פונקציית ייצור הקושרת בין תשומות – הון ועבודה – לתוצר לאומי גולמי ולאופן שבו הוא משתנה, או צומח לאורך הזמן.

סולו לא הסתפק בתאוריה ואמד בשנות השישים את פונקציית הייצור בארצות הברית. בין התוצאות החשובות של עבודתו הייתה התאוריה כי את חלק הארי של הצמיחה בפועל אין לייחס לעלייה בכמות ההון במשק או לשיעור הגידול של האוכלוסייה, אלא לשיפורים טכנולוגיים המאפשרים לעובד נתון לייצר יותר באמצעות כמות הון נתונה. לפני פרסום מאמריו של סולו בנושא, מקובל היה להתייחס רק לגידול בהון ועבודה כגורמים לצמיחה. סולו הראה שהגורם השלישי, הנקרא מאז "השארית של סולו" הוא העיקרי. את השארית הסביר על ידי שינויים טכנולוגיים אקסוגניים.

תוצאה חשובה אחרת היא הנייטרליות לאורך זמן של אותם שיפורים טכנולוגיים: סולו הראה מודל שבו הטכנולוגיה אינה משנה את היחס לפיו מתחלק התוצר בין העובדים לבעלי ההון.

ביחד עם עמיתו ל-MIT פול סמואלסון, תרם סולו נדבכים נוספים לתאוריה הכלכלית הרווחת של העידן, המודל הנאו-קלאסי. בין השאר תרם לפיתוח התאוריה של עקומת פיליפס ושילובה בתמונה הנאו-קלאסית הכוללת.

תרומה חשובה נוספת של סולו למקרו-כלכלה ולפונקציית הייצור הייתה הוספת משאבים טבעיים כגורם ייצור במודל, בנוסף על הון, עבודה וטכנולוגיה.

סולו עשה עבודה חשובה במתן בסיס לתאוריה הנאו קלאסית אולם הוא החל להיות ביקורתי כלפיה. בשנת 2003 נשא נאום בשם "טיפשי וטיפשי עוד יותר במקרו-כלכלה".[2][1] הוא ביקר את נוקשות התאוריה ואת התלות שלה בהנחות לא מציאותיות. לפי סולו תקפות המודל של שיווי משקל הכלכלי תלויה במאקרו כלכלה שבה קיים צרכן-עובד-בעלים יחיד, בעל יכולת חיזוי מושלמת, ציפיות רציונליות, ממקסם תועלת לאורך זמן אינסופי. בה בעת סוכן כלכלי זה קונה ועובד בחברות תחרותיות לגמרי. הוא מציין כי בפועל, מודל הסוכן המייצג לא מצליח להסביר תופעות מרכזיות בככלכלה כמו מיתון או קיפאון בשוק, אינפלציה או סטגפלציה. הוא דוחה נסייונות להצלת המודל על ידי הצגת תופעות שונות כתגובה ל"זעזוע חיצוני" וטוען כי הדברים נוצרים על ידי שינויים בתוך הכלכלה. סולו טוען כי גישה זו מפשטת יתר על המידה את המציאות הכלכלית ומתעלמת מהטרוגניות בין פרטים וקבוצות - עובדים ומעסיקים, בנקים ולווים, מנהלים ובעלי מניות - יש להם יכולות, מידע, ציפיות ומטרות שונות זה מזה. סולו תהה גם מדוע ולמה מודלים המבוססים על הנחות מגוכחות כאלה הפכו נפוצים וחזקים כל כך?[1]

בשנת 2008 סולו אמר[1]

נותרתי עם חידה, אולי אפילו אתגר. מה מסביר את יכולתה של המקרו-כלכלה לכבוש לבבות ומוחות בקרב כלכלנים אקדמאיים מבריקים ובעלי יוזמה? בכלכלה היה מאז ומתמיד קו חשיבה מינימליסטי שמבקש לגזור הכל מהתאווה לעושר, מהרציונליות ומתאוריות שיווי המשקל, בלי שום 'אבל', 'אם' או 'אולי'. התורה הכלכלית מהוקצאת, פשוטה דיה להוראה, וטכנית מספיק כדי להשרות תחושה מדעית. יתרה מכך המסקנה היא גישה של חיה ותן לחיות, שבמקרה לגמרי מתאימה היטב לעליתו של הימין הפוליטי שהחלה בשנות ה-70 של המאה ה-20, ואולי או אולי-לא מגיעה אל קיצה

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רוברט סולו בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]