שכתוב ההיסטוריה

שכתוב ההיסטוריה הוא מונח המציין שינוי, הסתרה, המעטה או עיוות מכוון של התיעוד והנרטיב ההיסטורי, לרוב במטרה לשרת יעדים פוליטיים, אידאולוגיים או לאומיים בהווה. להבדיל ממחקר מדעי תקין, שכתוב מגמתי מעין זה דוחה את מתודות המחקר המקובלות ונשען על טכניקות פסאודו-מדעיות, ובהן הצגת מסמכים מזויפים כאותנטיים, פסילה חסרת בסיס של תעודות מקוריות, ייחוס מסקנות הפוכות למקורות קיימים, והטיה מכוונת של נתונים סטטיסטיים ותרגומים.

פרקטיקה זו נפרדת לחלוטין מרביזיוניזם היסטורי לגיטימי, המהווה חלק מובנה והכרחי מחקר העבר ונשען על בחינה מחודשת של תפיסות קודמות בעקבות חשיפתן של ראיות או מקורות חדשים. יוזמי השכתוב נוהגים להציג את פועלם באור חיובי, כגון תיקון הטיות עבר או חשיפת אמת שהושתקה, אולם בקהילה המדעית רואים בכך תעמולה או עיוות, שמטרתם המרכזית היא הכחשה או טשטוש פשעים חמורים, מעשי טבח ורצח עם, דוגמת הכחשת השואה או הכחשת רצח העם הארמני.

המניעים לשכתוב ההיסטוריה מגוונים ומשלבים היבטים פסיכולוגיים, פוליטיים ואידאולוגיים. בהקשר של פשעי מדינה ומעשי טבח המוניים, השכתוב הוא לעיתים השלב האחרון של הפשע, ומטרתו היא התחמקות מחשיפת האמת, הבטחת חסינות פלילית למבצעים ומניעת עשיית צדק. מנגנון זה עשוי לנבוע גם משיקולים כלכליים וטריטוריאליים, כגון החשש של מדינות מפני תביעות פיצויים, אובדן שטחים או פגיעה במעמדן הבינלאומי ובמשטרן הפנימי.

תחת משטרים סמכותניים או תנועות לאומניות, עיצובו מחדש של הנרטיב משמש כלי לביסוס לגיטימציה שלטונית ותרבותית חדשה, תוך העלמה שיטתית של פרקים מעוררי אי-נוחות מן העבר. למשל, שיתוף פעולה עם כוחות כיבוש והטלת האשם על הקורבנות עצמם במסגרת ספרי הלימוד הרשמיים. מניעים אידאולוגיים עשויים להוביל גם לטשטוש האופי הייחודי של רדיפת קבוצות אתניות או דתיות מסוימות והטמעתן תחת הגדרות כלליות, כפי שנעשה לעיתים במטרה לשרת דוגמות שלטוניות או ללבות גילויי קסנופוביה ואנטישמיות.

לשכתוב העבר השלכות חברתיות ופוליטיות משמעותיות, שכן החלפת העובדות במניפולציות מעמיקה הפגיעה בניצולים, מונעת תהליכי פיוס בין קבוצות ומעצימה את חוסר האמון הציבורי. ההתמודדות עם השפעות אלו במרחב הציבורי הניעה מדינות וארגונים בינלאומיים לכונן "חוקי זיכרון", המטילים סנקציות פליליות על הכחשת פשעים היסטוריים, לצד קביעת ימי זיכרון רשמיים במטרה להגן על האמת. יוזמות חקיקה אלו ניצבות במוקדו של פולמוס משפטי נרחב הנוגע לגבולות חופש הביטוי. מן הצד המשפטי, נטען כי לאיסור הפלילי יש בסיס איתן במשפט הבינלאומי בעיקר כאשר מעשה ההכחשה כרוך בפוטנציאל ממשי להסתה, לשנאה או לאלימות. מנגד, חוקרים ומבקרי חקיקה זו מזהירים כי יישום רחב או פוליטי של חוקים אלו עלול לטשטש את הקו המפריד בין הסתה אסורה ובין מחקר היסטורי חופשי, ובכך להוביל לפגיעה בלתי ראויה בחופש האקדמי ובזכויות יסוד אזרחיות.

דוגמאות בולטות לשכתוב ההיסטוריה:

• שרפת הספרים וקבורת המלומדים תחת שושלת צ'ין בסין הקיסרית.
• הכחשת השואה.
• הכחשת רצח העם הארמני.
• הכחשת רצח העם הצ'רקסי.
• הטענה לפיה ההולודומור לא היה מדיניות מכוונת של יוסיף סטלין, אלא תופעת טבע.
• הכחשת הטענה לפיה הרעב הגדול בסין הוא תוצאה של מדיניות הקפיצה הגדולה קדימה.
• הכחשת מאורעות כיכר טיאנאנמן.
• הכחשת בית המקדש.
• הכחשת טבח שבעה באוקטובר.

מטרות

המניעים והמטרות העומדים בבסיס שכתוב ההיסטוריה הם רב-ממדיים, וניתן לבחון אותם מנקודות מבט פסיכולוגיות, סוציולוגיות, משפטיות ופוליטיות. המחקר המודרני מראה כי לרוב התופעה אינה נובעת מגורם יחיד, אלא קשורה בשילוב של כמה גורמים המזינים זה את זה. בהתאם לכך, המטרות משתנות ומעוצבות לפי זהות הגורמים הפועלים – ובהם מדינות הנושאות באחריות ישירה או עקיפה לפשעים, תנועות חברתיות, קבוצות אידאולוגיות או חוקרים עצמאיים.

המניע המרכזי מאחורי שכתוב של פשעים המוניים הוא השאיפה להתחמק מאחריות משפטית ומעשיית צדק. שלילת העבר עשויה להתחיל כבר במהלך ביצוע הפשע, והיא מתבטאת בהשמדה שיטתית של ראיות מפלילות, בהשתקת עדים ובשיבוש חקירות שמטרתם להבטיח את חסינות המבצעים. במסגרת זו, גורמים האחראים לפשעים פועלים להסטת האחריות באמצעות גיוס נסיבות חיצוניות המציגות את המעשים ככורח חיוני, כגון אילוצי מלחמה, צרכים ביטחוניים או הגנה על ריבונות המדינה, ולעיתים אף מטילים את האשמה על הקורבנות עצמם.

שכתוב רשמי של ההיסטוריה ברמת המדינה נובע גם מחשש מפני השלכות כלכליות וגיאופוליטיות מוחשיות. הודעה באחריות לעוולות עבר או הכרה רשמית במעשים כפשעים נגד האנושות וכרצח עם, עלולות לחשוף את המדינה לתביעות פיצויים כספיות נרחבות. מעבר לכך, קיים חשש מובנה מפני אובדן שטחים, דרישות לאוטונומיה מצד מיעוטים אתניים, או ערעור היציבות הפנימית שיוביל להתפרקות המדינה.

משטרים פוליטיים ותנועות לאומניות נוהגים לרתום את עיצוב הנרטיב ההיסטורי לטובת צרכיהם הפוליטיים הפנימיים והחיצוניים. ברמת פוליטיקת הפנים, הבניית סיפור העבר נועדה לטפח גאווה לאומית ולכידות חברתית סביב השלטון, תוך העלמה מכוונת של היבטים לא נוחים מן ההיסטוריה המקומית או שימוש בנרטיב כדי לשלוט בקבוצות מיעוט. במישור הבינלאומי, מדינות חוששות כי קבלת אחריות על פשעי עבר תפגע קשות ביוקרתן ובמעמדן הדיפלומטי, ולכן הן נוקטות צעדים של צנזורה, מניפולציה של היסטוריונים והגבלת חופש המחקר כדי להציג פרשנות רשמית אחת המשרתת את תדמיתן.

לשכתוב ההיסטוריה יש במקרים רבים אופי רעיוני מובהק, והוא משמש כלי להפצה או להכשרה מחדש של תפיסות עולם פוליטיות. תנועות קיצוניות וגזעניות נוהגות להכחיש את פשעי העבר של הוגיהן במטרה לזכות בלגיטימיות ציבורית מחודשת ולשקם את מעמדן. מן העבר השני, משטרים אידאולוגיים נוקשים עשויים לטשטש את מאפייניהם הייחודיים של מעשי רדיפה על רקע גזעי, דתי או אתני, ולהטמיעם תחת הגדרות פוליטיות כלליות, כדי להתאימם לדוקטרינה השלטונית או כדי להמעיט בחלקם של גורמים מקומיים בפשע. כמו כן, השכתוב משמש בשיח המודרני לקידום אג'נדות פוליטיות עכשוויות, לרבות ניסיונות לערעור זכות קיומן של מדינות יריבות.

טכניקות שכתוב

שכתוב מגמתי של ההיסטוריה אינו מתמצה בפרשנות חלופית של האירועים, אלא מתבצע באמצעות מערכת שלמה של כלים המיועדים לשנות את העובדות עצמן. במקום להסתמך על מחקר חופשי ועל ראיות אובייקטיביות, המשכתבים פועלים באופן מודע כדי להחליף את האמת ההיסטורית במידע מוטה ומטעה, במטרה לעצב מחדש את תודעת הציבור. דרכי פעולה אלו חורגות לחלוטין מכללי המדע המקובלים, והן משלבות צעדים פעילים של זיוף ועיוות התיעוד הקיים, לצד השמטה, צנזורה והעלמה שיטתית של מקורות ותעודות מקוריות שאינם מתאימים לנרטיב המבוקש.

שכתוב ההיסטוריה אינו נשען על ויכוח מדעי לגבי פרשנותם של אירועים, אלא מיושם באמצעות שיטות מעשיות המיועדות לשינוי ולהחלפה של העובדות עצמן. הטכניקה המרכזית והמוכרת ביותר בתחום זה היא זיוף ועיוות של מקורות תיעודיים, הכוללת הצגה של מסמכים מזויפים כאילו היו תעודות אותנטיות, או לחלופין – ערעור מכוון על אמינותם של מסמכים מקוריים מנימוקים קלושים ובלתי סבירים. בנוסף, משכתבי עבר נוהגים לייחס למקורות קיימים או לספרי מחקר מסקנות ההפוכות לחלוטין מן הנאמר בהם במקור, לתרגם טקסטים באופן מסולף ומכוון, ולבצע מניפולציות בנתונים סטטיסטיים כדי לייצר מצג שווא של ביסוס מדעי.

לצד הפגיעה האקטיבית במקורות, חלק ניכר מתהליך השכתוב מבוסס על צעדים של השמטה, צנזורה והעלמה שיטתית של ראיות שאינן מתיישבות עם הנרטיב הרצוי. ברמת המדינה, כלי זה מופעל לעיתים קרובות דרך מנגנוני השלטון ומערכות החינוך; בספרי הלימוד הרשמיים מושמטים או ממוזערים פרקים היסטוריים שלמים המעוררים אי-נוחות לאומית, כגון שיתוף פעולה של האוכלוסייה המקומית עם כוחות כיבוש עוינים, ובמקביל מוטלת צנזורה על פרסומים אקדמיים ומחקרים עצמאיים המאיימים על תוקפו של הסיפור הממסדי.

המעמד החוקי של שכתוב ההיסטוריה

במדינות רבות, בהן הולנד וגרמניה, הכחשת השואה נחשבת לעבירה פלילית. במדינות אחרות, כמו צ'כיה ואוקראינה, הכחשה או מזעור של פשעי השלטון הקומוניסטי נחשבים לעבירה פלילית. מועצת אירופה מגדירה עבירות מסוג זה כך: "הכחשה, מזעור, אישור או הצדקה של רצח עם או פשע נגד האנושות."

במדינות רבות מוגדרים פשעי שנאה האסורים בחוק, ולעיתים שכתוב ההיסטוריה נחשב לפשע כזה.

שכתוב ההיסטוריה בספרות

ברומן של ג'ורג' אורוול "1984", ממשלת אוקיאניה מיישמת תהליך מתמשך של שכתוב ההיסטוריה, כך שהיא תמיד תתאים לקו הפוליטי של מפלגת השלטון. כאשר פורצת מלחמה בין אוקיאניה לאירואסיה, כלי התקשורת (העיתונים, הקולנוע והטלוויזיה) משוכתבים כך שמצטיירת תמונה לפיה אוקיאניה הייתה מאז ומתמיד במצב מלחמה עם אירואסיה. כאשר המלחמה מסתיימת, כלי התקשורת משוכתבים מחדש, באופן שמתאר מצב של שלום בין אוקיאניה ואירואסיה, הנלחמות במשותף נגד אויב שלישי.

גיבור הספר, וינסטון סמית, עובד ב"משרד האמת", ואחראי לביצוע השכתוב ההיסטורי המתמשך. הוא מציין ביומנו: ”מי ששולט בהווה, שולט בעבר. מי ששולט בעבר, שולט בעתיד.” אמרה זו ממחישה את המטרה האידאולוגית של משכתבי ההיסטוריה.

סופר גרמני בשם פרנץ קורובסקי יצר חלק ניכר מהתעמולה הצבאית של הנאצים. לאחר תום מלחמת העולם השנייה הוא כתב ספרים רבים בהם טען שהנאצים נהגו באנושיות וברגישות והכחיש פשעי מלחמה שנעשו על ידי הוורמאכט. בספריו הוא בדה עדויות ראיה על זוועות שבוצעו לכאורה על ידי בעלות הברית, ובייחוד תיאר את ההפצצות האוויריות על קלן ודרזדן כניסיון מתוכנן לבצע רצח עם באוכלוסייה אזרחית.

ראו גם

• הבניית מציאות

קישורים חיצוניים

• שמעון כהן, איך הפכו את אברהם אבינו למוסלמי, ריאיון עם איתמר צור, באתר ערוץ 7, 8 במאי 2016
• איתמר צור, מפלסטין ועד דאעש: אמנות השכתוב, 11 באפריל 2016