כעת כולם בארץ כועסים על כך שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ כנראה הולך לסגור הסכם לא מספק עם איראן. עד לפני רגע אהבו לראות בו מעין מושיע: הנשיא שהעביר את השגרירות לירושלים, הכיר בריבונות ברמת הגולן, תקף באיראן, וסלד מהאליטות הליברליות שהישראלים למדו לשנוא.

עבור רבים כאן, טראמפ נתפס כמעט כאחד משלנו – אדם "אמיתי", "חזק", "לא מתנצל". אלא שכל ההערצה הזאת מפספסת את האמת הבסיסית: טראמפ איננו ידיד של אף אחד. ובעיקר, בהקשר האמריקאי, רוב הישראלים אינם מבינים עד כמה הוא מושחת, ועד כמה השחיתות הזאת מחלישה את ארצות הברית עצמה – הפטרון המרכזי שעליו ישראל נשענת מאז הקמתה.

זו לא עניין של מוסר או אסתטיקה בלבד אלא שאלה אסטרטגית מהמעלה הראשונה. ישראל שורדת בבטחה ומשגשגת רק בעולם שבו אמריקה חזקה, יציבה, מתפקדת, ומסוגלת להקרין עוצמה גלובלית. טראמפ גורם להיפך.

טראמפ נתפס כאן כאחד משלנו – "אמיתי", "חזק", "לא מתנצל". אלא שהערצה מפספסת אמת בסיסית – עד כמה הוא מושחת, ועד כמה השחיתות הזאת מחלישה את ארה"ב, שעליה ישראל נשענת

פעם, בתחילת כהונתו הראשונה, עוד הייתה באמריקה תמימות מסוימת. אנשים באמת האמינו שהמערכת תגביל אותו. כאשר עלו חששות לניגודי עניינים בין הנשיאות לבין האימפריה העסקית שלו, טראמפ סיפק הבטחות עמומות על כך שבניו ינהלו את העסק המשפחתי במקומו. הממסד הפוליטי והתקשורתי רצה להאמין שזה מספיק. באמריקה הישנה עדיין הניחו שיש גבולות שלא חוצים.

זה היה נאיבי מאוד.

השחיתות כבר אינה מוסתרת מאחורי מסכים של נימוס או הכחשה. היא הפכה לאידיאולוגיה. מה שפעם היה מתבצע בחדרים אפלים נעשה כיום בגלוי, כמעט בהתרסה: מכירת גישה לשלטון, תגמול מקורבים, שימוש בכוח המדינה לצרכים אישיים, ומיזוג מוחלט בין אינטרסים פרטיים לבין אינטרסים לאומיים.

הישראלים מתקשים להבין את עומק הבעיה משום שבמזרח התיכון התרגלנו לחשוב שפוליטיקה היא בהכרח מלוכלכת. אבל אמריקה לא הייתה אמורה להיות עוד רפובליקת בננות. כוחה של ארצות הברית נשען במשך מאתיים שנה לא רק על צבא וכלכלה, אלא גם על אמון במוסדותיה: בתי המשפט, רשויות החוק, הפקידות המקצועית, התקשורת החופשית והרעיון שאיש אינו מעל החוק.

טראמפ מנסה לפרק את כל זה בהצלחה לא מבוטלת – אם כי גם לא טוטלית.

אחד הסימנים הקיצוניים לכך הוא הרעיון להקים "קרן נגד שימוש במשפט כנשק" (WEAPONIZATION) במימון ציבורי של כמעט שני מיליארד דולר – אחרי שטראמפ, בעודו נשיא, תבע את רשות המסים האמריקאית, שהיא למעשה גוף הכפוף לו עצמו. לפי הדיווחים, ההסדר אמור לפצות אנשים שטוענים שנרדפו בידי המדינה, כאשר בפועל רוב הנהנים יהיו ככל הנראה אנשי תנועת MAGA מקורבי טראמפ ונאשמי 6 בינואר. במילים פשוטות: כסף ציבורי הופך למנגנון תגמול פוליטי אישי.  

השחיתות כבר לא מוסתרת או מוכחשת. היא הפכה אידיאולוגיה. מה שהתבצע בחדרים אפלים נעשה כיום בגלוי, כמעט בהתרסה: מכירת גישה לשלטון, תגמול מקורבים, שימוש בכוח המדינה לצרכים אישיים ועוד

המהלך כל כך שקוף, כה לא פופולרי, עד שנראה שהרפובליקאים עצמם יחסמו אותו. עוד לא ברור. מה שברור זה שהביזיון הזה הוא מסוג הדברים שהיו פעם מזוהים עם רוסיה של ולדימיר פוטין, טורקיה של רג'פ טאיפ ארדואן או מדינות עולם שלישי מושחתות – וכעת עם וושינגטון.

הבעיה עמוקה עוד יותר. טראמפ מטשטש לחלוטין את הגבול בין שלטון לבין עסק פרטי. אילון מאסק, למשל, הפך מתורם פוליטי למעין שותף שלטוני לכמה חודשים בשנה שעברה. טראמפ הפך את הבית הלבן לבמה פרסומית עבור טסלה, בעוד שמאסק מחזיק חברות שתלויות לחלוטין בהחלטות ממשלתיות, רגולציה, תקציבי ביטחון ותשתיות לאומיות.

פוטיניסטי לא פחות הוא המקרה של לארי אליסון, מייסד־השותף של אורקל ובעל ברית ותיק של טראמפ, שאימפריית המדיה המתרחבת של משפחתו מקדמת אסטרטגיית מיזוג רחבת־היקף שתציב את פרמאונט, CBS, CNN, HBO ונכסי מדיה מרכזיים נוספים תחת מטרייה תאגידית אחת המזוהה מקרוב עם מחנה טראמפ. אפשר לחשוד שנאמנות פוליטית וקשרים לשלטון מנוצלים כדי להבטיח אישור רגולטורי לעסקאות שאחרת היו נתקלות בבחינה אנטי־מונופוליסטית קפדנית.

ואז, כמובן, ישנו טראמפ עצמו. הדיווחים הפיננסיים האחרונים שלו חשפו יותר מ־3,600 עסקאות מניות בשווי של מאות מיליוני דולרים במחצית הראשונה של 2026, כולל רכישות גדולות במהלך הטלטלה בשווקים סביב המלחמה עם איראן – עימות שהממשל שלו עצמו יזם, ואת עיתויו הוא בהכרח ידע לפני אחרים. כמו כן, נרשמו רווחים עצומים מהימורים על חברות טכנולוגיה שגורלן מושפע ישירות ממדיניות הממשל הפדרלי. אף שלא הוכחה כל אי־חוקיות, וארגון טראמפ מתעקש שמנהלים חיצוניים הם שטיפלו בעסקאות, עצם המחזה מעורר השתאות. שום דבר דומה לא קרה בעבר.

הדיווחים הפיננסיים של טראמפ חשפו יותר מ־3,600 עסקאות מניות במאות מיליוני דולרים במחצית הראשונה של 2026, כולל רכישות גדולות במהלך הטלטלה בשווקים סביב המלחמה עם איראן – עימות שממשלו יזם

כאשר בעלי הון קונים גישה ישירה לממשל, וכאשר הממשל מחלק הטבות לפי נאמנות אישית, כאשר הנשיא חשוד בגריפת הון ממהלכים גאופוליטיים, המדינה מתחילה להיראות פחות כמו דמוקרטיה מערבית ויותר כמו אוליגרכיה. ואוליגרכיות נחלשות. הן מאבדות מקצועיות. הן מאבדות אמון ציבורי. הן מתקשות לגייס אנשים מוכשרים לשירות הציבורי. הן הופכות את הצבא, המשפט והפקידות לכלים פוליטיים. ובטווח הארוך, מדינה כזו נשחקת מבפנים.

זו הסיבה שההתנהלות של טראמפ מסוכנת לישראל גם אם בטווח הקצר הוא נראה "טוב ליהודים".

ישראל תלויה באמריקה כמעט בכל מובן אפשרי: סיוע ביטחוני, מטרייה דיפלומטית, וטו במועצת הביטחון, שיתוף פעולה מודיעיני, תמיכה טכנולוגית, גישה לשוקי הון, ואפילו עצם ההרתעה מול איראן. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה אמריקה כאוטית, מושחתת ומפולגת.

אבל רוב הישראלים אינם צורכים את הדיון האמריקאי האמיתי. הם רואים קליפים בטוויטר. הם נחשפים בעיקר לתקשורת הימנית האמריקאית. מבחינתם טראמפ הוא פשוט "בעד ישראל", וזה סוף הסיפור. הם אינם רואים את ההתקפה המתמשכת על מערכת המשפט, על מוסדות המדינה, על המדע, על האקדמיה, על העיתונות ועל עצם הרעיון של אמת אובייקטיבית.

וכאן טמונה האירוניה הגדולה: דווקא מי שמציג את עצמו כחבר הגדול ביותר של ישראל, מחליש בפועל את המדינה היחידה שבאמת מחזיקה את ישראל מעל פני המים בזירה הבינלאומית.

ישראל תלויה באמריקה בסיוע ביטחוני, מטרייה דיפלומטית, וטו במועצת הביטחון, שת"פ מודיעיני, תמיכה טכנולוגית, גישה לשוקי הון, והרתעה מול איראן. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה אמריקה כאוטית ומושחתת

הישראלים, למרבה הצער, מתקשים לזהות זאת משום שגם אצלנו מתנהל בשנים האחרונות מאבק דומה נגד מוסדות המדינה. יש כאן פוליטיקאים שלמדו היטב מטראמפ (או למצער מוויקטור אורבן ההונגרי): לתקוף את מערכת המשפט, להציג כל ביקורת או מגבלה כ"דיפ סטייט", ולשכנע את הציבור שהמנהיג יחיד בדורו.

טראמפ אמר שוב לפני כמה ימים שבישראל הוא היה נבחר כראש ממשלה עם 99 אחוזי תמיכה. כמה עצוב שלמרות הגזמה קלה, זה אולי נכון. אין זו אות כבוד. זה בטח לא אור לגויים.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com